מסיבת יום הולדת

את הדרך לרימיני (על קו החוף ליד סאן מרינו), שם נערכה המסיבה, עשיתי עם פיליפו, חבר קרוב והכתב הראשי של גזטה דה-לו ספורט, העיתון האיטלקי שמודפס על נייר ורוד. פיליפו הוא זה שסיפר לי בטלפון שמרקו מת עוד לפני שמותר היה להגיד זאת בשידור. פיליפו גם קשור אישית למשפחת סימונצ'לי, מה שהפך רצון קטן שלי להביע תמיכה במשפחה האבלה למסע מרגש אף יותר.

את מרקו זכיתי להכיר. אי אפשר היה לפספס אותו בפאדוק, והצפיפות מסביב למשאית שלו בשנה האחרונה הדהימה את כולם. האהבה שהורעפה אליו מכל כיוון, גם בשעה שניהל מלחמות עם רוכבים אחרים, רק הצביעה על איזה כוכב ענק הוא עומד להיות. את אביו פאולו ראיתי לעתים קרובות מסביבו, שומר, תומך ומגן, אך גם מהנהן בראשו לאות ביקורת וכעס על שטויות שמרקו עושה. באחת מהשיחות שלי עם מרקו סיפר לי שלשני אנשים מותר לקרוא לו חמור – לאביו ולמרטינה, אחותו הצעירה. הישירות הזו של שניהם והמגע החם הובילו לכך שהשניים היו מאד פופולריים גם בפאדוק, בקרב העיתונאים והצלמים (מה גם ששניהם בעלי מראה ציורי ופוטוגני).

כששמעתי שמציינים את יום הולדת, וגם כך הייתי אמורה להיות באיטליה בתאריך סמוך, לא הייתה כלל תהייה האם להזיז את לוח הזמנים שלי בכדי לקחת חלק במאורע שכזה. המודעה הססגונית שצוירה על ידי אלדו המאייר לא ממש הסגירה, למי שלא בעניינים ולא דובר איטלקית, שמדובר בהופעת סטנד אפ… לא בדקתי מה מתוכנן להתרחש במסיבה וטוב שכך, כי אולי הייתי מחליטה שלא כדאי לבוא ואני אודה על כך שבאתי. כל חיי.

שלוש שעות נסיעה לערך בערפל איטלקי כבד ממילאנו לרימיני, 3 שעות של מחשבות ושיחה עם פיליפו על מרקו, על העמותה לזכרו ועוד. את רימיני עברנו ונכנסנו בדרך עקלקלה וכביש שבור ליישוב הקטן, קוריאנו, שהפך מקום עלייה לרגל מאז אוקטובר האחרון. יישוב קטן שבו ממוקם ביתה של משפחת סימונצ'לי. עוד בטרם נכנסנו ליישוב עברנו דרך העיר השכנה רוצ'ינו, את פנינו קידם אוטובוס שעשה דרכו מקוריאנו לרוצ'ינו ונשא את המספר 58 – מספר חדש לקו האוטובוס המקומי, מתנה לזכרו. בכניסה לבית המשפחה חסם אותנו רכב ושתי צעירות רצו לעברו בכדי לפנות לנו את השביל. השתיים רק רצו לתלות שלט תודה לרוכב הצעיר. לאורך כל הדרך לבית המשפחה שלטים שנכתבו על ידי האוהדים והתומכים בם.

בכניסה לבית נגלה בפני דגל שחור עם הלוגו 58 המוכר. גם מקס חיכה בכניסה, כלב הזאב גדול המידות של הסימונצ'לים, הכלב שמרקו הצהיר לא פעם שהוא אחד מחבריו הטובים. לצד הבית הגדול המשקיף על השטח הגדול בבעלות המשפחה ניצב בית נוסף, הבית שבו גרו מרקו וקייט ארוסתו. קייט עדיין גרה שם, היא חלק מהמשפחה.

פאולו מקדם אותנו בברכה. בשביל לתקשר נעזרנו בתרגום, אבל לא צריך הרבה בכדי להרגיש את האדם העומד מולך. האיש החם הזה עם שפם העבות הוא נציג המשפחה בפני העולם וזו מטלה לא פשוטה. לבוש בסווטשירט 'רייפל' עם הספרה 58 ומעיל נפוח עליו רקום השם סימונצ'לי במספר מקומות. הוא נכנס ויוצא מהבית לפגוש אנשים. הטלפון שלו לא מפסיק לצלצל והוא עונה ומדבר, מדי פעם נפלטות לו קללות המתחרזות עם מאצ'ו ודמיקולו מתחת לשפם. לא פשוט. הבית מלא ממורביליה, ערימות של כובעים, גביעים שמרקו זכה בהם במהלך חייו הקצרים, לצידם תמונות, שלטים, מכתבים ועבודות יצירה ממעריצים שלא מפסיקים לשלוח דברים.

על הרצפה מרטינה בת ה-13 מלטפת באהבה את התוספת החדשה למשפחה, כלבת לברדור שחורה בת ארבעה חודשים שרק יום לפני כן שברה את רגלה בתאונה מחוץ לבית. רוזלה, אם הבית, נכנסת עם חיוך חם למטבח ומקדמת את פנינו עם קפה ועוגיות.

מאד חששתי מהביקור הזה. חשבתי שלא אפסיק לבכות. גם ככה כל המוות הזה גדול עלי לפעמים וזורק אותי גם לחיי הפרטיים, אבל משהו באנשים הללו גורם לך לחייך ולדעת שהכל יהיה בסדר. היום הזה מתנהל אצלם כרגיל. מרטינה הייתה בבית ספר והתיישבה לשולחן לעשות שיעורים בתולדות האומנות, אומנות אימפרסיוניסטית. אח"כ יצאה בסערה לאימון לבושה חולצת הווליבול שלה, עליה מתנוססת הספרה 58. האימון נערך באולם הספורט האזורי שרק באותו הבוקר הוחלף שמו לזכר אחיה.

אחרי שעה בבית הצטרפנו לפאולו לסיור. עברנו במשרד העמותה שייפתח בשבוע הבא, משרד ממנו תתבצע הפעילות – תמיכה בילדים עם מוגבלויות, בשיקום רוכבים פצועי תאונות דרכים, וכל מה שימצא לנכון. ההכנסות מתרומות, ממזכרות לזכרו של מרקו (כולל 300,000 אירו מחוברת שגזטה דה-לו ספורט מכרו בצרוף לעיתון הפופולרי), ואירועים כמו מסיבת יום ההולדת. בחדר ערימות של ציורים ומכתבים שהמשפחה העבירה מהבית למשרד, חליפות, קסדות וגם פיירינג שבור של חורחה לורנזו מהמרוץ באסן שבו מרקו עלה על הספרדי.

פאולו נותן לי לוח שנה עם תמונות של מרקו והמשפחה, ואנחנו ממשיכים בסיור לכיוון אולם הספורט לראות את השלט שנתלה שם. פניו של מרקו מחייכות מכל כיוון, שלטים בכל מקום, מספר 58 מתנוסס מהמרפסות, וכשאנחנו עוברים ליד הכנסייה אנחנו רואים התגודדות של תושבים, פרחים ומכתבים. הלב נשבר. בכל רמזור עוצרים אותנו, פאולו פותח חלון, משוחח, מחייך, מלטף. איזה חוזק. בין הטלפונים שמגיעים גם חוליאן סימון מתקשר לעודד. כשאנחנו שבים לביתם עוד שלטים נוספו בכניסה. אורחים מגיעים לרכוש כרטיסים להערב. כולם חייבים לשלם, זו ההחלטה וגם קרובי המשפחה עושים זאת.

לקראת ערב אנחנו עוזבים את בית המשפחה ונוסעים לאולם הספורט ברימיני שם תיערך המסיבה; 5,000 מקומות, סולד אאוט. בחוץ כבר תורים ארוכים, משפחות, חבורות של בני נוער לבושים בחולצות של מרקו עומדים בקור המקפיא. אנחנו אוספים את אישורי העיתונאים ומשלמים כניסה (אמרתי שכולם משלמים? גם רוסי שילם בכניסה). קור אימים באולם הריק. שלטים של 58 מסודרים באזור המוקצה לתושבי קוריאנו, שלטים מהתקרה עם תמונותיו של מרקו ומאחורי הבמה מוקרן לוגו 58 וקיצור שמו של סימונצ'לי 'סיכ' (לפי הנהוג שמו היה אמור להיות 'סימ' אבל בגלל שהיה תפוס על ידי סימון שונה שמו).

צילום: Damiano Fiorentini

לאט לאט הקהל מתחיל להיכנס. חולצות נמכרות בכניסה והצופים מתחילים להתיישב. תושבי קוריאנו מנסים להתאמן על כתיבת שמו מהשלטים וקצת מתקשים, בסוף הצלחנו לקרוא. האותיות אס, אי, סי והספרות 58. מטאה פסיני מגיע ומביט לעבר המסך הגדול שמקרין סרטים מחייו ומהקריירה של מרקו. הוא ממשיך להביט ומחייך בעצב גם כשמוקרנת ההקפה האחרונה של מוג'לו 2009 כשמרקו והוא נאבקו על הניצחון (פסיני לבש אז ורוד). אנדראה דוביציוזו נכנס עם אשתו ובתו, וההמולה רבה סביבו. האולם מלא מפה לפה ואז נכנסת המשפחה לקול תשואות הקהל. אי אפשר שלא להתרגש מהחום שמופגן שם. שוטרים מוצבים סביבם לשמור עליהם מפני אנשים שרק רוצים לחבקם.

את ההופעה הזו לעולם לא אשכח. נסו פעם לראות סטנד אפ מבלי להבין מילה. חוויה להביט בקהל ולראות מי צוחק ומתי. החיוך לא ירד לי מהפנים בעיקר כשהבטתי במשפחה והחברים הקרובים נשפכים מצחוק. הבחירה של המשפחה באירוע שכזה הוא בעקבות פנייה של הקומיקאים שהופיעו. מרקו היה אוהד גדול והכיר אותם באופן אישי, התארח בהופעות טלוויזיה ובאירועים שונים, ורשימת המופיעים הארוכה כללה את כל הסטנדאפיסטים המובילים באיטליה.

הקהל נהנה מכל רגע, ידיים התנופפו בעיקר בקטע בו הסטנדאפיסט ג'יובאני קאסיאופו חיקה אופנוע ישן. מדי פעם הוקרן סרטון של מרקו, סרטי משפחה שבו נשמע קולו של מרקו בן ה-3 אומר לאביו שהוא רוצה לעקוף את כולם, תמונות של מרקו על הטרקטור, על האופנוע הראשון, על האופנוע האחרון. הקהל באקסטזה.

צילום: Damiano Fiorentini

האירוע נחתם, המשפחה מודה לקהל וכולם עומדים על רגליהם. לאירוע הסגור שנערך לאחר מכן המשפחה לא הגיעה. הסיבה הרשמית הייתה שלמרטינה יש בית ספר למחרת, וכבר מאוחר (באיטליה לומדים גם בשבת), אבל למביט מהצד היה ברור שפאולו מותש. גם האיש החזק והגדול הזה מתעייף.

בשבת בבוקר הערפל התפזר. השמש יצאה והנוף מבית משפחת סימונצ'לי פשוט מרהיב ביופיו. בלאק, הלברדור הצעירה, התחדשה בגבס על רגלה השבורה פרי יצירתו של לא אחר מד"ר קוסטה, שביקר את המשפחה לפני שהגיע למסיבה. פאולו נראה טוב יותר, השמש עוזרת. בחצר האחורית אני רואה את הטרקטור של המשפחה. אנשים לא מפסיקים להגיע, להביע תמיכה, ופאולו יוצא אל כולם. מחייך, מחבק ומלטף אנשים שפורצים בבכי. מעטפה מגיעה לבית עם 200 אירו במזומן, תרומה לעמותה. התורם הוא בחור שנסע לקוריאנו, וכשהגיע ליעד מספר הקילומטרים בשעון היה 58. אז הוא החליט למלא לוטו וזכה ב-200 אירו. סיפורים כאלו לא מפסיקים לזרום.

כחודש לפני שעונת ה-MotoGP לשנת 2012 יוצאת לדרכה, בטסטים המקדימים במלזיה, לפאולו אין עבודה. מי שעבד בשביל בנו חסר מעש בימים אלו, והוא מחפש כיצד למלא את יומו. מי שהיה בעל גלידרייה עד שבנו הפך כוכב מוטורי מחפש תעסוקה.

קייט עובדת בשביל "וי אר 46" ובשביל אתר האינטרנט לזכרו של מרקו. הסיפור האנושי קשה. חייהם סבבו סביב רעמת התלתלים הלבבית ההיא. החור עכשיו הוא עצום. יומיים בחברת האנשים הללו התמלאתי עוצמות, אהבה, והערצה כלפיהם וגם כלפי הורי שלי. פאולו אומר שהוא חי באושר רב יותר מ-20 שנה, ועכשיו הוא משלם את המחיר. חתיכת מחיר.

הייתי אמורה לראיין את פאולו, לשאול שאלות, אבל אחרי כל הזמן הזה איתו אין טעם לשאלות דביליות. מה כבר אפשר לשאול… "זה מה שציפית"?… "מה עכשיו?"… וכן הלאה, ומה כבר אפשר לענות לי? נפרדנו בחיבוק חם. לא פלא שהיה להם ילד כזה.

לזכרו.